הרעיון הגאוני הזה הזכיר לי את ההרגשה שמרגישים כששומעים להיט בפעם הראשונה, וחושבים ש"שמעתי את זה כבר, לא?" אז זהו, שלא. זה פשוט כי כל הלהיטים נשמעים מוכרים-כמו להיטים- מהרגע הראשון: כמעט יודעים איך הפזמון הולך להתנגן, ובגלל זה הוא נשמע מוכר. לאמר, פיצחנו את המשוואה. זה נשמע כמו להיט, וזה יהיה להיט. ואם זה לא כך, אז איך יודעים איזה "סינגלים" להוציא כמקדם מכירות לרדיו??
היום הייתי בסטימצקי. למרות אהדתי הידועה והרבה לכל מה שקשור למסכים, אני אוהב את ריח הנייר של הספרים ובאמת אין כמו להחזיק ספר קריאה חדש עם כריכה רכה, למינציה מט, ולכה סלקטיבית (מונחי דפוס וכריכה, שאני צריך לכתוב עליהם פוסט..). בעודי מעיין בספר כזה, נתקלו עיני במדף הדיסקים של המוסיקה והסרטים, שבשנים האחרונות סטימצקי מוכרים כהשלמת הכנסה. כן, ככה זה ש"עם הספר" עובר לצרוך כותרים חדשים באינטרנט.
זנחתי לרגע את הספר, וצעדתי לכיוון מדף המוסיקה. שם, נתקלו עיני בגאג'ט מוזר ונפלא: דיסק און קי מזערי, עם אריזה ועליה עיצוב כריכת האלבום האחרון של ארז לב ארי.
הגאג'ט רגע לפני שנפתח. רעיון אדיר, כמעט מובן מאליו.
ברגע הראשון לא הבנתי את פשר העניין: מה עניין דיסק און קי למוסיקה?? אבל מהר מאוד האסימון נפל: איך לא חשבו על זה קודם? כמובן! איפה שומעים היום מוסיקה? בפלאפון (שהחליף את הווקמן לדורותיו) ובמחשב (שהחליף את מערכת הסטריו).
הפיתרון: USB (שמתחבר למחשב) וכרטיס -nimi sd (שהוא בעצם כרטיס שנכנס לרוב הפלאפונים ) במארז אחד קטנטן. גאוני! ה- Music Key הזה הזכיר לי את ההרגשה שמרגישים כששומעים להיט בפעם הראשונה, וחושבים ש"שמעתי את זה כבר, לא?" לא. פשוט לכל הלהיטים יש משהו כמעט ידוע מראש איך הפזמון הולך להתנגן, ובגלל זה הוא נשמע מוכר. לאמר, פיצחנו את המשוואה. זה נשמע כמו להיט, וזה יהיה להיט. (ואם זה לא כך, אז איך יודעים איזה "סינגלים" להוציא כמקדם מכירות לרדיו??)
היה לי ברור שה-Music Key הולך איתי עד הקופה ואז הביתה, במקום ריח הדפוס שנודף מהספר החדש שנשאר מיותם על המדף. בדיוק כשתהיתי ביני לבין עצמי איזה גודל זיכרון הפלאש, שמעתי ברקע את המוכרת מנסה לצרף אותי למועדון של סטימצקי. "לא הפעם" אמרתי, ורצתי הביתה.
אכזבתי הראשונה מה-Music Key החדש שלי הייתה כשניסיתי להשתמש בו על המק שלי. מייד הבנתי (תמיד אני מתעקש להתאכזב שקהילת המקינטוש בארץ עדיין זניחה.) שהגאג'ט הזה הוא רק לפי.סי. נו טוב.
לאחר שחיברתי אותו לפי.סי., הכל היה בסדר. אפילו תענוג. יש Auto Run, ומיד קופץ מסך הפעלה:
מסך ההפעלה: חויית אלבום וירטואלית
במסך ההפעלה יש שני כפתורים: נגנו אלבום ברצף או נגנו שירים נבחרים. מגניב, אפילו חסכו לנו את הדילוג הרגיל ללהיטי האלבוס.
אחרי שבוחרים אחד האופציות, המסך משתנה למסך הנגינה (קדימה, אחורה, והכל: לא צריך אפילו נגן. עובד על מנוע פלאש.), בו מוצג המידע המלוה כל אלבום: תודות, וכו'.
אם בכל זאת רוצים גישה לקבצי המוסיקה עצמם, ניתן בקלות לגשת אליהם: הם נמצאים בתוך הכונן בתקייה שנקראת, איך לא, Music.
רציתי לבדוק מה איכות הקבצים: 192 קב"ש. לא רע (אך יחסית לקובץ מ- CD זה עדיין קטן..). אפילו קיטלגו לנו אותם כבר (ז/אנר: רוק. ואללה..).
לסיכום: התלהבתי. אפשר לראות אבולוצית ביניים מופלאה בין קניה אמיתית בחנות של תקליט שמיעה במכשיר מסוג אחד (דיסק, קלטת), לבין הבשורה החדשה, שכל דבר מדבר לפחות בשני שפות: גם לטלפון, וגם למחשב.
ולסיום, כמובן שלא סתם קניתי את התקליט של ארז לב ארי (היו על הסטנד עוד כמה..): הבחור עושה מוסיקה מדהימה!
עוד מידע: אתר היצרן
תגובות אחרונות